פרשת בלק תשע"ה
גיליון מס' 226 מאת שמואל בן חמו
לקבלת מאמרים חדשים
יש לשלוח
EMAIL ל- parashathamikdash@gmail.com
יחי ההבדל הקטן!
מה מייחד את עם ישראל ביחס הגויים?
האם בני ישראל קיימו את מצוות עלייה לרגל במדבר?
פרשת
בלק מדגישה את ההבדל הקיים בין עם ישראל ואומות העולם. המדרש רבה מביא שלוש
דוגמאות של גדולי ישראל ופועלם מול מנהיגים מאומות העולם.
מהמדרש
ניתן לראות איך הגויים פעלו בצורה הפוכה מאבותינו הקדושים.
שלמה
המלך שלט על העולם בדומה לנבוכדנאצר. שלמה
המלך מקבל חכמה, כח ושלטון הוא משתמש בהם לטובה ובונה את בית המקדש. לעומת זאת
נבוכדנצאר משתמש בכוחות שה' נתן לו כדי להחריב את בית המקדש. שלמה המלך בנה את בית
המקדש ונבוכדנצאר החריב אותו. אותו הדבר לגבי המן הרשע שהיה ממונה על בנין המקדש
לפני שנהיה המשנה למלך אחשורוש. (ראה מאמר: מגילת אסתר- הסיפור האמיתי).
דוד
המלך עם כל עושרו הכין את כל החומרים הנחוצים לבנין בית המקדש. המן הרשע ניסה לאבד
את ישראל כדי שלא יעלו לארץ ויבנו את בית המקדש.
כמו
שכתוב: "כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל כך העמיד לעובדי כוכבים
העמיד שלמה מלך על ישראל ועל כל הארץ וכן עשה לנבוכדנאצר זה בנה בית המקדש ואמר
כמה רננות ותחנונים וזה החריבו וחרף וגדף ואמר (ישעיה יד) אעלה על במתי עב נתן
לדוד עושר ולקח הבית לשמו ונתן להמן עושר ולקח אומה שלימה לטובחה"
(מדרש רבה כ, סימן א).
המדרש
בחר דווקא בנושא בית המקדש כדי להשוות אותנו מול הגויים. נראה לומר שמנהיג דגול
מישראל או בעל השפעה צריך לפעול לבנין בית להקב"ה כדי להתקרב אליו. על פי
קריטריון זה מודדים אותו וכך הוא מוזכר בתודעה של עם ישראל.
בהמשך
הפרשה אנחנו מוצאים רמז נוסף לבית המקדש וירושלים. כאשר בלעם מכה את אתונו שנעצרה
מפני פחד המלאך שעמד מולה.
כמו
שכתוב: וַיִּפְתַּח ה', אֶת-פִּי
הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה
שָׁלֹשׁ רְגָלִים. (במדבר כב,כח). רש"י מביא את דברי המדרש רבה:
"ותאמר
לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש
רגלים " (מדרש רבה כ, סימן יד).
ננסה
לדייק מתוך המילים של המדרש כדי להבין את עומקו.
ראשית
נשאל מדוע המדרש משתמש בלשון "עקירה" כדי לתאר את הנזק שבלעם רוצה לעשות
לישראל?
נראה
לומר שהמילה "עקירה" באה
לציין משהו מהותי לעם ישראל הנוגע לפנימיותו ולשורשים שלו. השורשים של עם ישראל
הינם בהר הבית בזמן עלייה לרגל של כל היהודים הפזורים בכל רחבי הארץ ואפילו בחוץ
לארץ. שלוש פעמים בשנה אנחנו עולים לרגל כדי למלא את עצמנו בקדושה ורוחניות עד
הרגל הבא.
(ראה מאמר: מצוות עלייה לרגל : טיפול 10.000 לנשמה, פסח תשס"ו).
ניתן לשאול, הרי בני ישראל יצאו ממצרים ועדיין לא זכו לקיים את מצוות עלייה
לרגל? הם עדיין לא נכנסו לארץ!
מה כוונת המדרש כאשר הוא מזכיר את מצוות עלייה לרגל המגינה על ישראל?
נראה לומר מספר תשובות. עצם המוכנות בני ישראל לקיים את מצוות הקמת המשכן
נחשבת כאילו עלו לרגל לירושלים. כוונת האדם היא חשובה, בוודאי כאשר היא מלווה
במעשים כמו בנין המשכן וכליו.
תשובה נוספת שמובאת על ידי פירוש "שפתי חכמים" על רש"י, כאשר
הוא מציין את רצון הקב"ה לראות את ישראל שלוש פעמים בשנה.
נראה לומר שאבותינו הקדושים קיימו מספר פעמים את מצוות עלייה לרגל להר הבית.
הם אפילו בנו מזבח והקריבו קרבנות שם, כדי להראות לנו את הדרך. כך הם נתנו לבני
ישראל כוח להמשיך בדרכם: מעשה אבות סימן לבנים. ראה את דברי הרמב"ן בספר
בראשית: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים" (רמב"ן, בראשית יב
ו).
היות ויש לנו את זכות אבות, כל מה שהם עשו נחשב כאילו אנחנו עשינו אותו.
לסיכום אנחנו מבינים למה המדרש בחר דווקא במצוות עלייה לרגל מבין כל המצוות.
כי
זה השורש של עם ישראל המחזיק אותו קרוב להקב"ה. כאשר עולים לרגל אנחנו נכנסים
לבית ה'. לעומת זה, אין רשות לגויים להגיע מעבר לשטח החיל בהר הבית.
בית
המקדש והר הבית מסמלים את הקשר המיוחד הקיים עם הקב"ה ושאינו קיים עם אומות
העולם.
זאת
הסיבה שהם מנסים לעשות הכל כדי להרחיק אותנו מהר הבית כדי שלא נהנה מהשכינה השמורה
בלעדית לישראל.
בע"ה
נבין את הנקודה הזאת הרמוזה במדרש רבה ונחדש את הקשר הטבעי עם הר הבית ונקיים את
מצוות עלייה לרגל כהלכתה ועל קרבנותינה בב"א.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה