פרשת שבוע: פרשת נשא המקדש נמצא בתוכנו

פרשת נשא תשע"ח

גיליון מס 333  מאת שמואל בן חמו

לקבלת  מאמרים חדשים יש לשלוח

EMAIL  ל- parashathamikdash@gmail.com 

                                                          

המקדש נמצא בתוכנו

בפרשת נשא מובא הדין של שילוח טמאים ממחנה ישראל במדבר. התורה מגדירה שלוש מחנות שונים: מחנה שכינה, מחנה לוויה ומחנה ישראל.

כנגד 3 מחנות קיימים שלושה סוגי טומאה: צרעת, זיבה וטומאת מת.

כמו שכתוב: ב  צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ.  ג מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם; וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם (במדבר ה, ב-ג).

רש"י מפרט את המיקום הפיזי של כל מחנה. מחנה שכינה הוא מקום המשכן עצמו, מחנה לוויה הוא השטח מסביב למשכן ומחנה ישראל הוא המחנה של כל השבטים.

כמו שכתוב: "שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן תוך הקלעים היא מחנה שכינה חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפ' במדבר סיני היא מחנה לויה ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל (פסחים סז) הצרוע נשתלח חוץ לכולן הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים.  וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים " (רש"י, במדבר ה,ב).

התלמוד בבלי לומד מתוך הפסוקים של הפרשה את הדין של כל סוגי הטומאה.

ננסה להבין לעומק את משמעות המחנות וסוגי הטומאה.

מדוע טומאת צרעת היא הגרועה מכולם והאדם נשלח מכל המחנות?

במה טומאת מת פחות חמורה מטומאת זב ומצורע?

נביא את דברי ה"שם משמואל" המיישב בצורה נפלאה את השאלות האלה מתוך תיקוני הזוהר.

ראשית, הוא כותב שגם בתוך האדם יש 3 מחנות כנגד 3 מחנות ישראל: הכבד, הלב והמוח.

הכבד הוא כנגד מחנה ישראל בהתאם לתפקוד הפיזיולוגי שלו.

פרשת שבוע: פרשת נשא הכהנים מפיצים את אור המקדש

פרשת נשא תשע"ה

גיליון מס' 221   מאת שמואל בן חמו

לקבלת  מאמרים חדשים יש לשלוח

EMAIL  ל- parashathamikdash@gmail.com  

הכהנים מפיצים את אור המקדש

מה הבדל בין ברכת כהנים במקדש ובין שאר המקומות?

מה תפקידה האמיתית של ברכת כהנים?  

פרשת נשא הינה פרשה עשירה מאוד עם פירושים רבים. נתמקד בברכת כהנים שאנחנו אומרים מידי יום וננסה להבין את המשמעות של הברכה.

ראשית נתאר איך ברכת כהנים התקיימה באופן מעשי בבית המקדש. בלי להיכנס לפרטי פרטים, סדר העבודה היום יומי במקדש מתחיל עם הקרבת קרבן התמיד, בהמשך הכהנים נכנסים להיכל להטבת הנרות והקרבת הקטורת על מזבח הזהב. כאשר הכהנים יוצאים מההיכל הם נשארים על שתים עשרה המעלות המפרידות בין ההיכל ובין עזרת הכהנים.

למעשה מדובר בחמשת הכהנים עם כליהם בידיהם שעסקו בהקטרת הקטורת והטבת הנרות. שאר כהני המשמרת מצטרפים אליהם על המדרגות כדי לברך את העם. במקדש היו מברכים ברכה אחת. הכהנים היו אומרים את כל הפסוקים של הברכה ללא הפסקה. מחוץ למקדש-במדינה, היו מחלקים את הברכה לשלושה חלקים. כמו שכתוב במשנה: " באו ועמדו על מעלות האולם:  עמדו הראשונים לדרום, ואחיהם הכוהנים; וחמישה כלים בידם--הטני ביד אחד, והכוז ביד אחד, והמחתה ביד אחד, והבזך ביד אחד, וכף וכסוייו ביד אחד.  ובירכו את העם ברכה אחת:  אלא שבמדינה, אומרין אותה שלוש ברכות; ובמקדש, ברכה אחת.  במקדש, אומרין את השם ככתבו; ובמדינה, בכינוייו.  במדינה, הכוהנים נושאין את ידיהם כנגד כתפותיהן; ובמקדש, על גבי ראשיהם--חוץ מכוהן גדול, שאינו מגביה את ידו למעלה מן הציץ.  רבי יהודה אומר, אף כוהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר "ויישא אהרון את ידיו אל העם, ויברכם" (ויקרא ט,כב). (מסכת תמיד פרק ז משנה ב).

בעל הבית גנזי בפירושו על התורה מביא את דברי הרמב"ם, הפוסק שאומרים את ברכת כהנים מחוץ למקדש לאחר כל תפילה חוץ ממנחה. כל תפילה הכוונה הן תפילת שמונה עשרה והן מוסף. אבל בבית המקדש היו מברכים פעם אחת ביום בלבד, בסיום עבודת התמיד של הבוקר. " במקדש--מברכין ברכת כוהנים פעם אחת ביום, אחר תמיד של שחר:  באים ועומדים על מעלות האולם, ומברכין כדרך שאמרנו.  אבל במדינה--מברכין אותה אחר כל תפילה חוץ ממנחה, כמו שאמרנו " (רמב"ם, הלכות תפילה וברכת כהנים פרק יד הלכה יד).

הבית גנזי שואל, מדוע בבית המקדש הכהנים היו מברכים את ישראל פעם אחת בלבד ובשאר חלקי הארץ היו מברכים יותר מפעם אחת?

למה הכהנים אינם מברכים את ישראל לאחר קרבן התמיד של בין הערביים?

הבית גננזי מתרץ כך: קרבן התמיד של הבוקר מחבר את ישראל להקב"ה בבחינה של בן זוג וייחוד. עיקר המצווה של ברכת כהנים הינה במקדש, כי זה המקום היחיד המקשר את ישראל להקב"ה בצורה ייחודית. קרבן התמיד של הבוקר מבטל את העבירות של ישראל מתוך אהבה.  כאשר יש גילוי אהבה בין ישראל ובין הקב"ה אז כל החטאים מתבטלים באופן אוטומטי. כמו שמובא במדרש תנחומא: " אמר רבי יהודה בר סימון:  מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון.  כיצד?  תמיד של שחר מכפר על עונות שנעשו בלילה.  תמיד של בין הערבים מכפר על עונות שנעשו ביום." (מדרש תנחומא פנחס סימן יג).

 ההשפעה של קרבן התמיד של הבוקר נמשכת במשך כל היום, לכן אין מקום לברכת כהנים נוספת אחרי קרבן התמיד של בין הערביים. ( ראה בית גנזי, פרשת נשא דפים: קצח-ר).

התפילות תוקנו על ידי אנשי כנסת הגדולה כנגד הקרבנות. כאשר אין לנו מקדש, יש צורך בחיזוק ההשפעה של ברכת כהנים לזמן רב יותר. לכן יש להגיד את הברכה מספר פעמים ביום, כדי להגביר את הייחוד עם הקב"ה.

חג השבועות - קורבן שני הלחמים: מעשה קטן מביא לקרבה גדולה

פרשת נשא- חג שבועות תשס”ח גיליון מס' 117
מאת שמואל בן חמו
לקבלת מאמרים חדשים יש לשלוח
EMAIL ל- parashathamikdash@gmail.com
לחץ כאן להדפסת המאמר
מנוי דרך פקס ותרומות: 02-6246461

מעשה קטן מביא לקרבה גדולה
למה מצוות חג השבועות הינה תנופת שני לחמים בבית המקדש?
למה הקב"ה אוהב את מעשה האדם כדי להתקרב אליו?
המצווה העיקרית בחג השבועות הינה קרבן שני הלחם. קרבן זה עשוי משני לחמים שנעשו מחיטה שגדל בארץ ישראל. כמו שכתוב: " מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה: בִּכּוּרִים, לַה' " (ויקרא כג,יז).
בעל "השפת אמת" מפרש את עניין שני הלחם בצורה נפלאה. אנחנו מקריבים לה' שני לחמים, אחד שבא מן הארץ והשני שבא מן השמים.
לחם אחד נוצר כתוצאת מעבודת האדם. כאשר האדם זורע, קוצר, טוחן וכו' , ולבסוף אופה את הלחם. לחם כזה שייך לאדם.
לחם שני שבא מהשמים הוא כנגד המן, שאכלו בני ישראל במדבר במהלך ארבעים שנות הנדודים.
בחג השבועות אנחנו מחברים את הלחם מהשמים עם הלחם שנוצר על ידי האדם.
לפי חז"ל מעלת ארץ ישראל גדולה מן המן שירד מהשמים. לחם העשוי מחיטה שגדל בארץ ישראל נמצא במדרגה יותר גבוהה מלחם מהשמים. הרי ארץ ישראל שייכת להקב"ה לכן כל מה שצומח עליה שייך אף הוא להקב"ה.
כמו שכתוב בסוף חומש ויקרא: "וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי" (ויקרא כה,כג-ד).
בחג השבועות אנחנו זוכים לחבר את שני הלחמים ביחד. כך אנחנו מקדשים את מעשה ידי אדם לדרגה של מעשה ידי ה', כביכול.