פרשת מטות תשס”ח גיליון מס' 124
מאת שמואל בן חמו
לקבלת מאמרים חדשים יש לשלוח
EMAIL ל- parashathamikdash@gmail.com
לחץ כאן להדפסת המאמר
מאת שמואל בן חמו
לקבלת מאמרים חדשים יש לשלוח
EMAIL ל- parashathamikdash@gmail.com
לחץ כאן להדפסת המאמר
מנוי דרך פקס, תרומות והקדשות: 02-6246461
להוריד את המחיצות המיותרות
למה התורה אינה רואה בעין יפה את עניין הנדרים והשבועות?
האם יש מקום לבטל את האבל על חורבן בית הקדש?
פרשת מטות פותחת בענייני הנדרים והשבועות.
כאשר האדם מתחייב בקול, לעשות פעולה כלשהי או להיפך, אוסר על עצמו שימוש בחפץ, עליו לקיים את דיבורו. למוצא פי האדם יש כוח רב.
כמו שכתוב: אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַ-ה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. (במדבר ל,ג)
חז"ל אינם רואים בעין טובה, את מי שנודר נדרים או נשבע בשם ה', ללא צורך אמיתי.
ברוך ה', יש לנו תרי"ג מצוות. כאשר האדם נודר נדר, הוא מוסיף על עצמו מצוות נוספות. האדם כביכול, טוען נגד הקב"ה שאין מספיק מצוות בתורה.
התלמוד משווה את הנודר למי שבונה במה (בונה מזבח מחוץ להר הבית) בזמן איסור הבמות.
" דתניא ר' נתן אומר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן " (נדרים כב/א). רבנו ניסים מפרש את דבריו החמורים של רבי נתן. הוא מסביר את חומרת הנדר בעזרת הקרבנות.
הקב"ה הורה לנו להביא קרבנות בבית המקדש בלבד, ואסר עלינו להוסיף מקומות חדשים להקרבת קרבנות. כאשר האדם נודר נדר לה', אז הוא אוסר על עצמו דבר שהוא מותר על פי התורה. לכאורה זה דבר חיובי, כאשר אדם רוצה לקיים מצוות רבות ככל האפשר. גם בניית במה מחוץ לירושלים, והקרבת קרבן להקב"ה הם דברים רצויים, לכאורה. לכן התלמוד הדגיש שזה דבר לא רצוי לפני הקב"ה. כמו שאסור לבנות במות מחוץ למקום המקדש, אז כדאי להימנע מלנדור נדרים.
יוצא מכאן, שיש קשר בין הנדר ובין הקרבן.
אמירת הנדר צריכה לכלול מילים מסוימות המעידות על כוונת הנודר. למשל אם הנודר אומר: "החפץ הזה כקרבן", הנדר תופס. (עיין מסכת נדרים י/א במשנה).
בדרך כלל הנדרים הם כלפי הקב"ה ובית המקדש.
הקרבן מסמל את הקדושה שבאה מכוח האדם, כאשר הוא מקדיש את רכושו להקב"ה. יש מקום לחשוב שטוב להוסיף גדרות כדי לא להיכשל במצוות עצמן. התורה אומרת לנו בצורה מפורשת, שאין להוסיף איסורים מיותרים על תרי"ג המצוות.
הנדר והשבועה משמשים כאמצעים כדי להתקרב להקב"ה.
הנדר פועל על חפץ ויכול לאסור אותו כלפי העולם. למשל, המקדיש לה' כיכר לחם, מייד לאחר מכן כיכר הלחם נאסר על כולם.
לעומת זאת השבועה משפיעה על האדם עצמו. למשל אם אדם נשבע בשם ה' לעשות מעשה. החיוב חל על הנשבע בלבד, על האדם.
נראה לומר שהשבועה והנדר הם שני דרכים להתחבר להקב"ה.
הנדר-המשפיע על חפץ, דומה לתהליך הקרבת הקרבנות או בנין בית המקדש. האדם מקדיש את רכושו החומרי, להקב"ה כדי שהחפץ יעלה בדרגת הקדושה ויזדכך.
השבועה באה כנגד השכנת השכינה בעולם הזה. כאשר האדם נשבע בשם ה', הוא מנסה לערב את הקב"ה בפעולותיו ובמחשבותיו. הנשבע רוצה לחזק את דבריו ולתת להם יותר תוקף, בעזרת שם ה'. תהליך זה דומה להשכבת השכינה על בנין אבנים, בעולם הזה.
אנחנו נמצאים בתקופת בין המצרים, המזכירה לנו את חורבן בית המקדש.
הרבה יהודים טובים מחמירים ומדקדקים בדיני האבלות השייכים לתקופה הזאת, ושוכחים את העיקר. עלינו לזכור את שורש המצווה ולא את המחיצות שחז"ל הוסיפו במהלך הדורות, כדי שנזכור לתמיד את ענייני המקדש.
להוריד את המחיצות המיותרות
למה התורה אינה רואה בעין יפה את עניין הנדרים והשבועות?
האם יש מקום לבטל את האבל על חורבן בית הקדש?
פרשת מטות פותחת בענייני הנדרים והשבועות.
כאשר האדם מתחייב בקול, לעשות פעולה כלשהי או להיפך, אוסר על עצמו שימוש בחפץ, עליו לקיים את דיבורו. למוצא פי האדם יש כוח רב.
כמו שכתוב: אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַ-ה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. (במדבר ל,ג)
חז"ל אינם רואים בעין טובה, את מי שנודר נדרים או נשבע בשם ה', ללא צורך אמיתי.
ברוך ה', יש לנו תרי"ג מצוות. כאשר האדם נודר נדר, הוא מוסיף על עצמו מצוות נוספות. האדם כביכול, טוען נגד הקב"ה שאין מספיק מצוות בתורה.
התלמוד משווה את הנודר למי שבונה במה (בונה מזבח מחוץ להר הבית) בזמן איסור הבמות.
" דתניא ר' נתן אומר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן " (נדרים כב/א). רבנו ניסים מפרש את דבריו החמורים של רבי נתן. הוא מסביר את חומרת הנדר בעזרת הקרבנות.
הקב"ה הורה לנו להביא קרבנות בבית המקדש בלבד, ואסר עלינו להוסיף מקומות חדשים להקרבת קרבנות. כאשר האדם נודר נדר לה', אז הוא אוסר על עצמו דבר שהוא מותר על פי התורה. לכאורה זה דבר חיובי, כאשר אדם רוצה לקיים מצוות רבות ככל האפשר. גם בניית במה מחוץ לירושלים, והקרבת קרבן להקב"ה הם דברים רצויים, לכאורה. לכן התלמוד הדגיש שזה דבר לא רצוי לפני הקב"ה. כמו שאסור לבנות במות מחוץ למקום המקדש, אז כדאי להימנע מלנדור נדרים.
יוצא מכאן, שיש קשר בין הנדר ובין הקרבן.
אמירת הנדר צריכה לכלול מילים מסוימות המעידות על כוונת הנודר. למשל אם הנודר אומר: "החפץ הזה כקרבן", הנדר תופס. (עיין מסכת נדרים י/א במשנה).
בדרך כלל הנדרים הם כלפי הקב"ה ובית המקדש.
הקרבן מסמל את הקדושה שבאה מכוח האדם, כאשר הוא מקדיש את רכושו להקב"ה. יש מקום לחשוב שטוב להוסיף גדרות כדי לא להיכשל במצוות עצמן. התורה אומרת לנו בצורה מפורשת, שאין להוסיף איסורים מיותרים על תרי"ג המצוות.
הנדר והשבועה משמשים כאמצעים כדי להתקרב להקב"ה.
הנדר פועל על חפץ ויכול לאסור אותו כלפי העולם. למשל, המקדיש לה' כיכר לחם, מייד לאחר מכן כיכר הלחם נאסר על כולם.
לעומת זאת השבועה משפיעה על האדם עצמו. למשל אם אדם נשבע בשם ה' לעשות מעשה. החיוב חל על הנשבע בלבד, על האדם.
נראה לומר שהשבועה והנדר הם שני דרכים להתחבר להקב"ה.
הנדר-המשפיע על חפץ, דומה לתהליך הקרבת הקרבנות או בנין בית המקדש. האדם מקדיש את רכושו החומרי, להקב"ה כדי שהחפץ יעלה בדרגת הקדושה ויזדכך.
השבועה באה כנגד השכנת השכינה בעולם הזה. כאשר האדם נשבע בשם ה', הוא מנסה לערב את הקב"ה בפעולותיו ובמחשבותיו. הנשבע רוצה לחזק את דבריו ולתת להם יותר תוקף, בעזרת שם ה'. תהליך זה דומה להשכבת השכינה על בנין אבנים, בעולם הזה.
אנחנו נמצאים בתקופת בין המצרים, המזכירה לנו את חורבן בית המקדש.
הרבה יהודים טובים מחמירים ומדקדקים בדיני האבלות השייכים לתקופה הזאת, ושוכחים את העיקר. עלינו לזכור את שורש המצווה ולא את המחיצות שחז"ל הוסיפו במהלך הדורות, כדי שנזכור לתמיד את ענייני המקדש.
העיקר הוא לזכור את החורבן כדי לעשות ולבנות את בית המקדש כאשר הדבר מתאפשר.
ה"בית יעקב" על התורה מסביר שהנדר בא להוסיף גדר ומשמרת על המצוות. אם מוסיפים יותר מדי גדרות, שוכחים את המצווה המקורית. זו הסיבה שהתורה אינה רואה בעין יפה את ענייני הנדרים. (עיין בית יעקב דף מט). לכן פרשת מטות חלה בימי בין המצרים-בין י"ז בתמוז ובין ט' באב.
הרבנים האוסרים לעלות להר הבית, מרחיקים את תלמידיהם מהתעסקות בדיני בית המקדש.
ה"בית יעקב" על התורה מסביר שהנדר בא להוסיף גדר ומשמרת על המצוות. אם מוסיפים יותר מדי גדרות, שוכחים את המצווה המקורית. זו הסיבה שהתורה אינה רואה בעין יפה את ענייני הנדרים. (עיין בית יעקב דף מט). לכן פרשת מטות חלה בימי בין המצרים-בין י"ז בתמוז ובין ט' באב.
הרבנים האוסרים לעלות להר הבית, מרחיקים את תלמידיהם מהתעסקות בדיני בית המקדש.
יותר קל לאסור דבר מאשר להתיר אותו. אבל עלינו מוטלת אחריות של אלפיים שנות גלות. מה שלא זכו אבותינו לראות, אנחנו זכינו ב"ה. ארץ ישראל מיושבת, ירושלים והר הבית נמצאים בשליטת עם ישראל. לכן עלינו לנצל את שלושת השבועות של אבל, להתבוננות בעניין חידוש עבודת הקרבנות ובנין בית המקדש.
נלמד מפרשת השבוע, לבטל את האיסורים והמחיצות המרחיקים אותנו ממצוות בנין בית המקדש.
נלמד מפרשת השבוע, לבטל את האיסורים והמחיצות המרחיקים אותנו ממצוות בנין בית המקדש.
נחזור לשורש המצווה של זיכרון חורבן בית המקדש. זיכרון החורבן מהווה הכנה מעשית לבנין בית המקדש השלישי.
אין לנו עניין להנציח את החורבן לשמו, אלא למען חידוש עבודת הקרבנות בהר המוריה וחיבור לשכינה.
אין לנו עניין להנציח את החורבן לשמו, אלא למען חידוש עבודת הקרבנות בהר המוריה וחיבור לשכינה.
