חג פסח: שואגים לבית השלישי!

פסח תשפ"ו                 
   

גיליון מס' 421  מאת שמואל בן חמו

לקבלת  מאמרים חדשים יש לשלוח
EMAIL  ל- parashathamikdash@gmail.com 

שואגים לבית השלישי!

חודש ניסן נקרא חודש הגאולה, כי בחודש זה, הקב"ה הוציא אותנו מגלות מצרים.

חודש ניסן הוא זמן המסוגל לנסים ולגאולה.

יש מחלוקת בתלמוד בין רבי אליעזר ורבי יהושע על זמן בריאת העולם והגאולה.

לפי כללי הפסיקה, במקרים בודדים פוסקים כרבי אליעזר, כי הוא היה מתלמידי שמאי.

(ראה שבת דף קל ע/ב).

כמו שכתוב בתלמוד: " תניא רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות בתשרי מתו אבות בפסח נולד יצחק בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין (דף יא ע/א)

בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות בניסן מתו אבות בפסח נולד יצחק בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה בר"ה יצא יוסף מבית האסורין בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל".

(ראש השנה דף י ע/ב ו- יא ע/א).

אנחנו נתמקד בדעת רבי יהושע וננסה להבין את מהות חודש ניסן ואיך זה נוגע לימינו ולבית המקדש.

מה מייחד את חודש ניסן משאר החודשים?

מדוע התורה בחרה בו כחודש ראשון מבין החודשים?

המהר"ל בספרו גבורות ה'-העוסק בענייני גאולת מצרים, מתייחס לשאלה הזאת.

ראשת, הוא מביא את המדרש רבה המפרט את האירועים השונים שהתרחשו בחודש ניסן.

חודש ניסן נבחר מימי בראשית לחודש הגאולה, כמו שכתוב: "דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים לג, יב): אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה' אֱלֹקָיו, מִשֶּׁבָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, קָבַע בּוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשָׁנִים, וּכְשֶׁבָּחַר בְּיַעֲקֹב וּבָנָיו קָבַע בּוֹ רֹאשׁ חֳדָשִׁים שֶׁל גְּאֻלָּה שֶׁבּוֹ נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וּבוֹ עֲתִידִין לִגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז, טו): כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. וּבוֹ נוֹלַד יִצְחָק, וּבוֹ נֶעֱקַד, וּבוֹ קִבֵּל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת, וּבוֹ רָמַז לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא רֹאשׁ לָהֶם לִתְשׁוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה." 

(שמות רבה טו, יא).

המהר"ל מפרש שהכינוי 'ראשון' לחודש ניסן, מגדיר אותו כחודש נפרד ביחס לשאר החודשים.

דבר שהוא ראשון, אינו תלוי ומחובר לכל מה שבא אחריו, הוא קיים כישות עצמאית.

סימן הגאולה הוא החירות וסוף השעבוד לאומות העולם. זה בדיוק המשמעות של הראשוניות, ההיבדלות מכל דבר אחר.

כאשר בני ישראל היו עבדים במצרים, הם היו תלויים במצריים ולא יכלו להחליט כלום עבור עצמם.

כאשר הסתיים השעבוד בט"ו בניסן, בני ישראל הבדילו את עצמם מהמצריים והפכו לבני חורין.

סימן הגאולה הוא היבדלות מהגויים.

זה בדיוק מתאים לחודש הראשון, חודש ניסן הנבדל מכל שאר הזמנים של השנה.

כמו שכתוב: " ועוד יש לך לדעת כי חודש ראשון יותר מיוחד לגאולה, כי כל נמצא הוא ברשות עצמו בעצם, כי מצד עצם הנמצא אין ראוי להיות תחת יד אחר..." (גבורות ה' פרק לה).

 

המהר"ל מוסיף ואומר, שהמצה רומזת לחירות, כי היא לחם עוני ללא תוספות של מרכיבים נוספים. המצה עומדת בפני עצמה ללא תלות או ערבוב עם דברים נוספים.

עניין החיפזון, מסמל את הזמן שאינו מתמשך. זאת אומרת, שגאולת מצרים התרחשה במשך זמן מועט ללא חיבור לימים נוספים.

אלה דברים נפלאים, שכדאי לראות בספר המהר"ל עצמו.

פורים: נס פורים תשפו

פורים ופרשת תצוה תשפ"ו                    
גיליון מס' 420  מאת שמואל בן חמו
לקבלת  מאמרים חדשים יש לשלוח
EMAIL  ל- parashathamikdash@gmail.com  

נס פורים תשפו

פרשת תצוה עוסקת בעשיית בגדי כהונה, 4 בגדי לבן לכהן הדיוט (פשוט) ו-4 בגדי זהב לכהן הגדול.

פרשת תצוה נקראת בדרך כלל בסמוך לפורים.

במגילת אסתר, ניתן למצוא רמז ל-8 הבגדים של הכהן הגדול.

מובא בתלמוד בבלי, שאחשוורוש לבש בגדי הכהן הגדול בזמן הסעודה.

כמו שכתוב:  "בְּהַרְאוֹתוֹ אֶת עוֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁלָּבַשׁ בִּגְדֵי כְהוּנָּה. כְּתִיב הָכָא: יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, וּכְתִיב הָתָם: לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת״. (תלמוד בבלי, מגילה יב/א).

מדוע אחשוורוש לבש 8 בגדים? האם חסרים לו בגדי מלכות משלו?

האם הוא לבש אותם מתוך כבוד לעם ישראל או מתוך זלזול?

ה'שם משמואל' מיישב בצורה נפלאה את כל השאלות.

ראשית, הוא מביא את דברי הזוהר הקדוש להבנה עמוקה על מהות בגדי הכהונה. (ראה תיקוני הזוהר דף ג/ב).

בגדי הכהונה באים לכפר על עוונות עם ישראל.

4 בגדי לבן מכפרים על גילוי עריות, כאשר הפגם בא מהלב.

4 בגדי זהב מכפרים על עבודה זרה, כאשר שורש החטא בא מהמוח.

קשה יותר לתקן פגם הנמצא במוח מאשר בלב. לכן עבודה זרה ניתנת לתיקון רק על ידי הכהן הגדול עם בגדי זהב.

חטא העריות יותר קל מאשר עבודה זרה, לכן כל הכוהנים מסוגלים לתקן אותו עם בגדי לבן.

בתקופת גלות בבל, עם ישראל נכשל בשתי העבירות האלה. הם השתחוו לפסל בימי נבוכדנצר והתחתנו עם נשים נוכריות.

עכשיו, נבין את מעשה אחשוורוש. למעשה, אחשוורוש חגג 70 שנה לחורבן בית המקדש הראשון.

אחשוורוש הסתמך על נבואת ירמיהו הנביא שחזה 70 שנה של חורבן בית המקדש.

כמו שכתוב: וְהָיָ֣ה כִמְלֹ֣אות שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֡ה אֶפְקֹ֣ד עַל־מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֩ וְעַל־הַגּ֨וֹי הַה֧וּא נְאֻם־ה' אֶת־עֲוֺנָ֖ם וְעַל־אֶ֣רֶץ כַּשְׂדִּ֑ים וְשַׂמְתִּ֥י אֹת֖וֹ לְשִֽׁמְמ֥וֹת עוֹלָֽם׃ (ירמיהו כה, יב).

עברו 70 שנה, ובית המקדש לא נבנה, לכן אחשוורוש הסיק שהוא לא ייבנה כלל ח"ו.

לאור התנהגות עם ישראל בנושא עריות ועבודה זרה, אחשוורוש לבש את בגדי הכהן הגדול.

עם לבישת הבגדים, הוא טען שעם ישראל אינו ראוי הן לכהונה, הן לבית המקדש.

כמו שכתוב: " אם כן רצה לפגום במוח ולב, וזהו שלבש בגדי כהונה לסעודה זו, היינו שרצה להמשיך את ישראל לסעודה זו לפגמם במוח ולב על ידי מה שהטל כח בגדי כהונה מישראל שהם תיקון מוח ולב על ידי שני החטאים הנזכרים לעיל" (שם משמואל, תצוה שנת תרע"ד דף קכו).

בעל 'בית גנזי' מעמיק בצורה דומה ומסביר איך התשובה מסוגלת לתקן את החטא, דרך הקרבת קורבנות בבית המקדש.

תיקון החטא והתשובה באים על ידי התעלות למקום שבו, רושם החטא אינו מורגש. המקום הכי גבוה באדם הינו הבינה.

הבינה אינה נפגעת על ידי מעשי האדם, לכן משם אפשר לתקן. 

זה תפקיד הכהן הגדול להעלות את האדם שחטא למדרגת הבינה, וכך לבטל את רושם החטא.

למעשה, תהליך הקרבת קרבן מעלה את האדם לבינה-מקום גבוה ללא פגם, כדי להתחיל את התיקון והתשובה.

כמו שכתוב: "...שזה עבודת הכהן להרים כל חוטא לבחינת בינה ועל ידי [זה] יוכל לתקן את מה שפגע בו"ק. ולכן כל חוטא מביא קרבן שהוא לשון קורבה היינו שהוא מתעלה למקום עליון יותר ששם לא פגם ומשם מתחיל התשובה ועלייה זו באה על ידי הכהן." (בית גנזי על פורים, אורה ושמחה דף רא). 

כאשר עם ישראל פוגע בלב ובמוח, עמלק יכול לשלוט ולהזיק לישראל ח"ו.

זה מה שקרה עם המן הרשע, שקיבל את טבעת אחשוורוש לפעול כרצונו נגד ישראל.

ה'שם משמואל' ממשיך ומחדש דבר נפלא, כאשר עם ישראל משמיד את עמלק הוא משיג מדרגות רוחניות גבוהות יותר.

מתקן את פגם הלב והמוח ומשיג את מידת השלימות בשתי הבחינות.

כך היה לכל אורך ההיסטוריה של עם ישראל.