חג פסח: להכניס את המקדש בכל בית

פסח תשע"ו 

גיליון מס' 265 מאת שמואל בן חמו

לקבלת  מאמרים חדשים יש לשלוח

EMAIL  ל- parashathamikdash@gmail.com 

להכניס את המקדש בכל בית

בחג הפסח כולם עולים לרגל ללא יוצא מן כלל, הגברים הנשים ויחד איתם הילדים. זהו הרגל היחיד מבין שלושת הרגלים שגם הנשים מחוייבות לעלות לירושלים כדי להשתתף בקרבן פסח.

כמו שפסק הרמב"ם בהלכות קרבן פסח: " מצות עשה לשחוט הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן, אחר חצות; ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העיזים בלבד, זכר בן שנה.  ואחד האיש ואחד האישה, חייבין במצוה זו." (משנה תורה הלכות קרבן פסח פרק א הלכה א).

כאשר בית המקדש היה קיים כל יהודי היה נוטש את ביתו ומפקיר את נכסיו כדי לבקר את בית ה' בירושלים.

כך ישראל הופכים את ביתם לדבר טפל ומבטלים אותו מול בית המקדש.

נראה לומר שבזכות המעשה הזה הבית מתקדש ומתברך על ידי הקב"ה.

מספר סיפורי נסים מופיעים בתלמוד הירושלמי כאשר הקב"ה שמר על ביתם של עולי הרגל בנסים ונפלאות.

מסופר על גויים שחיכו לזמן של עלייה לרגל כדי לגזול את רכוש העולים. לאחר שהמשפחה נסעה לירושלים, מלאכים לקחו את הדמות של בני הבית והראו נוכחות בבית ובשדה. כאשר היהודים חזרו מירושלים הגויים התפלאו שלא עלו לרגל. היהודים ענו להם שהם כן קיימו את מצוות עלייה לרגל. הגויים הבינו שהם ראו נס כאשר מלאכים לקחו את מקומם.

כמו שכתוב: " רבי יוסי בשם ריב"ל מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה שנאמר (שמות לד) ולא יחמוד איש את ארצך וגו' מעשה באחד שהניח את כריו ובא ומצא אריות סובבים אותו מעשה באחד שהניח בית של תרנגולים ובא ומצא חתולים מקורעים לפניו חד בר נש שביק ביתיה פתיח ואתא ואשכח הכינה כריכה על קרקסוי רבי פינחס משתעי הדין עובדא תרין אחין הוון באשקלון הוו להון מגורין נוכראין אמרין כדין אילין יהודאין סלקין לירושלים אנן נסבין כל מה דאית להון מן דסלקין זימן להם הקב"ה מלאכים נכנסים ויוצאים בדמותן מן דנחתון שלחנון לון מקמן אמרו לון אן הויתם אמרו לון בירושלים אמרו לון ומאן שבקותון בגו ביתא אמרו ולא ב"נ אמרו בריך אלההון דיהודאי דלא שבקון ולא שביק להון:" (תלמוד ירושלמי מסכת פאה דף יז/ב פרק ג הלכה ז).

זה לא דבר חדש שהקב"ה שומר על בתי יהודים בזמן החגים. בפסח מצרים הקב"ה דילג על בתי בני ישראל ולא פגע בבכורות.

מה שמר על בתי בני ישראל?

הקב"ה ציווה את בני ישראל לשחוט את הקרבן פסח ולשים את הדם בפתח הבית על המשקוף ועל שני צידי הדלת. כמו שכתוב:וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם (שמות יב,ז).

פעולת זריקת הדם על דלת הבית מזכירה את זריקת הדם על המזבח. ארבע פעולות חוזרות בכל קרבן בהמה: שחיטת הקרבן, קבלת הדם, הולכה לכיוון המזבח וזריקת הדם. זריקת הדם היא הפעולה העיקרית.

נראה לומר, שכאשר בני ישראל מרחו את דם הקרבן פסח על המשקוף ושתי המזוזות הם הפכו את ביתם במצרים למעין מזבח ובית מקדש קטן.  

כתוצאה מזה הבית התקדש ועבר לבעלות של הקב"ה.

בתי בני ישראל נהפכו לבתי מקדש לזמן מוגבל. הקב"ה לא יכול לפגוע בבית של עצמו, לכן הוא פסח על הבתים שהקריבו בתוכם את קרבן פסח.

תהליך דומה קורה עם צרעת הבתים, כאשר מטהרים את הבית על ידי הזאת דם הקרבן על קירות ביתו המנוגע. (ראה מאמר "מהטומאה יוצאת הקדושה" מצורע תשע"ו).http://otzma1.blogspot.co.il/2016/04/blog-post_17.html

חג הפסח מכניס את המקדש לתוך בית של כל ישראל. מתחילים את החג יום לפני כן, בי"ד ניסן עם הקרבת קרבן פסח במקדש. לאחר מכן לוקחים את הקרבן לבתינו כדי להשרות בו את השכינה.

להבין את מהות קרבן פסח

להבין את מהות קרבן פסח 

למה עולים לרגל לירושלים ?

פרשת השבוע: פרשת מצורע מהטומאה יוצאת הקדושה

פרשת מצורע תשע"ו

גיליון מס' 264 מאת שמואל בן חמו

לקבלת  מאמרים חדשים יש לשלוח

EMAIL  ל- parashathamikdash@gmail.com 

מהטומאה יוצאת הקדושה

בדיני טומאה וטהרה אנחנו נפגשים בדבר שהוא פלאי: צרעת הבתים. האם יתכן שלדבר העשוי מעצים ואבנים יש חיים משלו? מאיפה נובעת הטומאה או הקדושה של בית?

נראה לומר שלבתים בארץ ישראל בבעלות ישראל יש חיים משלהם. כאשר כל מה שבבעלות ישראל מסוגל לקבל קדושה. הקדושה באה מהיהודי והנשמה שבתוכו. קיום המצוות מוסיף על קדושתו הנמצאת כבר בתוכו. באותה מידה , ישראל יכול גם להזמין את הטומאה אם הוא אינו מקיים את רצון ה'. יוצא מכאן שהבתים אף הם מושפעים מישראל ויכולים לקבלת צרעת.

ראוי לציין שקדושת הבתים מתקיימת רק בארץ ישראל כאשר אין צרעת בתים בחוץ לארץ.

כמו שכתוב: כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (ויקרא יד,לד).

על פי דברינו , ניתן להבין מדוע  אין צרעת על בתים של גויים בארץ ישראל.

לגויים אין קדושה לכן אין להם גם טומאה. אלה דברי רבי שמעון בר יוחאי בתלמוד: "וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל שנאמר (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות דפים:ס ע/ב ו- סא ע/א). 

מרוב קדושתו עם ישראל מסוגל להשרות שכינה בדבר דומם כמו עצים ואבנים.

לכן בית המקדש העשוי מאבנים, כסף, זהב וכו'...מסוגל לקבל את השכינה.

בעל ה"שפת אמת" מגלה לנו איך הצרעת פועלת ומוציאה את הטומאה מחוץ לאדם ומחוץ לביתו.

הצרעת מסמלת את הטומאה שנכנסה לגוף האדם. מפאת קדושתו של היהודי, הטומאה אינה יכולה להישאר לתמיד. לכן היא יוצאת החוצה ומתגלה על העור או על קירות הבית דרך הנגעים. לאחר התהליך של הטהרה והקרבת הקרבנות הטומאה נעלמת לגמרי.

" בגוף נפש איש ישראל לא יוכל הטומאה להתקיים. ולכן נעשה נגע בעור להוציא הטומאה מגוף האדם....כי בעכו"ם מצאה הטומאה מנוח. אבל כשבא לאיש ישראל נעשית נגע ובולעת לחוץ עד הזמן שנתרפאת לגמרי..." (שפת אמת, מצורע שנת תרל"ט ד"ה בפסוק  ונתתי נגע צרעת).

פרשת החודש- פרשת תזריע: בין גאולה לגאולה: 4 פרשיות

פרשת תזריע - החודש תשע"ו

גיליון מס' 263 מאת שמואל בן חמו

לקבלת  מאמרים חדשים יש לשלוח

EMAIL  ל- parashathamikdash@gmail.com 

בין גאולה לגאולה: 4 פרשיות

לקראת ראש חודש אדר ועד ראש חודש ניסן אנחנו קוראים ארבע פרשיות הקשורות לתקופה של פורים ופסח.  המקור בא ממסכת מגילה כמו שכתוב: "ראש חודש אדר שחל להיות בשבת, קורין בפרשת שקלים; חל להיות בתוך השבת, מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת.  בשנייה, "זכור" (דברים כה,יז); בשלישית, "פרה אדומה" (במדבר יט,ב); ברביעית, "החודש הזה" (שמות יב,ב).  בחמישית, חוזרין לכסדרן. " (משנה, מסכת מגילה פרק ג משנה ד).

מדוע חז"ל קבעו קריאת ארבע פרשיות לחיזוק ארבע מצוות? למה דווקא בהקשר של פורים ופסח ולא לקראת שאר החגים? האם יש חשיבות לסדר הפרשיות?

נראה לומר שארבע פרשיות מציינות ארבעה שלבים בהתקרבות להקב"ה.

כאשר אנחנו נותנים את מחצית השקל לקופת המקדש אנחנו לא עושים מאמץ פיזי גדול. הכסף הוא דבר חיצוני לאדם ואינו דורש השקעה רבה בזמן קיום המצווה. מחצית השקל משמש לקניית קרבנות הציבור לכן האדם אינו מרגיש קשר ישיר למצווה.

השמדת עמלק היא מצווה שמתקיימת בפועל על ידי הצבא לכן לא כל אחד משתתף במלחמה. החיילים מקיימים את המצווה בפועל כשליחים של עם ישראל.

ציבור גדול יותר עלול להיטהר בעזרת אפר פרה אדומה. האדם הטמא מטהר את עצמו בזכות הפרה האדומה. לכן זאת מצווה שנוגעת לכל אחד מישראל.

פרשת החודש עוסקת בהקרבת קרבן פסח. קרבן פסח מחייב את כל ישראל, כולל הנשים לעלות לרגל לירושלים כדי לאכול כזית מבשר הקרבן.

אנחנו רואים שמספר המשתתפים עולה ומעורבותם גדלה בהדרגה מפרשת שקלים ועד פרשת החודש.

המהר"ל מפרש את המשמעות העמוקה של ארבע פרשיות, הבאות כנגד ארבעה שלבים של התקרבות והתדבקות  בהקב"ה.

השקלים שאנחנו נותנים לבית המקדש הם כופר לעם ישראל. כמו שכתוב: כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' (שמות ל,יב).

בזכות השקלים ישראל נכנס תחת חסות ושמירה של הקב"ה.

כתוצאה מזה עמלק אינו יכול לפגוע בעם ישראל. מצד שני בזכות השקלים, עם ישראל מסוגל להשמיד אותו ולהינצל מפגיעה פיזית וגופנית. המהות של עמלק היא להרחיק את עם ישראל מהקב"ה מתוך פגיעה פיזית. לאחר שעמלק "נוטרל" יש להתקרב להקב"ה ברמה הרוחנית ולהיטהר. הפרה אדומה מטהרת אותנו מהטומאה במישור הרוחני.

השלב האחרון הוא להקריב קרבנות מהשקלים החדשים הנותים ביטוי לרוח חדשה של חידוש הקשר עם הקב"ה. השימוש בפועל של השקלים שנתרמו על ידי כל ישראל מבטא את הקשר המיוחד עם הקב"ה.

 " ומפני כך אח"כ הוא פרשת החודש להביא קרבנות מן תרומה חדשה וזהו הקרוב והחבור אל הש"י מחדש ואף כי כבר נתנו השקלים אל הש"י ומצד אשר הם אל הש"י בזה מסלקים את כח עמלק מכל מקום כאשר מתחילין להקריב משקלים חדשים דבר זה מורה על כי ישראל הם אל הש"י מחדש כאשר מסולק כח עמלק וכח הטומאה ויתן להם לב חדש ורוח חדש וזה פרשת החודש כך הוא העניין אלו ד' פרשיות והם דברים עמוקים מאוד." (מהר"ל, אור חדש עמוד קמא).

פרשת שבוע: פרשת שמיני הכל מבדיל את ישראל מן העמים

פרשת שמיני - פרה תשע"ו

גיליון מס' 262 מאת שמואל בן חמו

לקבלת  מאמרים חדשים יש לשלוח

EMAIL  ל- parashathamikdash@gmail.com                                    

 הכל מבדיל את ישראל מן העמים

 באמצע ספר ויקרא העוסק בענייני הקרבנות אנחנו מוצאים את איסור אכילת החיות הטמאות. מיד לאחר חנוכת המשכן משה רבנו מוסר לבני ישראל את שמות  הבהמות הטהורות והטמאות.

 מדוע התורה בחרה דווקא במקום הזה ובעיתוי הזה?
נראה לומר שגוף האדם דומה למזבח. כאשר הכנסת אוכל לפיו היא כנגד הקרבת הקרבנות על המזבח.
כמו שכתוב: וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. (שמות כה,ח).

היה צריך להיות כתוב "בתוכו" -בתוך המקדש ולא "בתוכם", בלשון רבים.

יוצא מכאן שהקב"ה שוכן בתוך כל יהודי ויהודי כמו שהוא שוכן בבית המקדש.

בתוכנו נמצאת הנשמה הטהורה שבאה מכסא הכבוד. לכן יש לשמור על קדושתה ואין אנחנו רשאים לאכול בהמות טמאות בניגוד לאומות העולם.

ה"אור החיים" הקדוש מפרש את השימוש בלשון רבים כדלהלן: " ושכנתי בתוכם. ולא אמר בתוכו לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל שיקיפו המשכן בד' דגלים." (אור החיים, שמות כה,ח).  למעשה הלכות כשרות באות להמחיש את הקדושה של ישראל המחוברים להקב"ה בקשר מיוחד.

המדרש תנחומא מביא משל נפלא כדי להבין את ההבדל המהותי הקיים בין ישראל ובין אומות העולם.

בני ישראל נמשלים לחולה שעומד להבריא והגויים לחולה שגוסס. מי שעומד לחיות את חיי נצח בעולם הבא צריך להיזהר ולשמור על בריאותו. לכן הוא אינו יכול להסתכן באכילת דברים טמאים הפוגעים בנפשו. לעומת זאת הגוי שאינו מיועד לחיי נצח לאחר מיתתו יכול לאכול כל דבר העולה על רוחו ללא חשש של פגיעה בפנימיותו.

כמו שכתוב: " רבי תנחומא בן חנילאי אמר: התיר להם את האסורים ואת השקצים ואת הרמשים. .....
אמר להם הרופא: לזה שהוא לחיים, אמרתי לו: זה אכול וזה לא תאכל.  אבל אותו שהוא למיתה, אמרתי להם: כל מה שהוא מבקש תנו לו, שאינו לחיים.
וכך הקדוש ברוך הוא התיר לגויים השקצים והרמשים.
אבל ישראל שהם לחיים, אמר להם: והייתם (לי) קדושים כי קדוש אני, אל תשקצו את נפשותיכם, את זה תאכלו, ואת זה לא תאכלו, לא תטמאו בהם ונטמאתם בם." (מדרש תנחומא שמיני, סימן ו).

מדוע פרשת הבהמות הטהורות סמוכה לחנוכת המשכן?

נראה לומר שהמשכן בא להבדיל בין ישראל ובין אומות העולם.

כאשר הקב"ה מראה בצורה גלויה את חיבתו לישראל. לכן לאחר חנוכת המשכן הדבר הראשון שהקב"ה מצווה לנו הוא הבדל נוסף מול הגויים.

המצוות כמו הנחת תפילין, שמירת שבת או עשיית סוכה אינן מספיקות כדי להדגיש עד כמה אנחנו נבדלים מאומות העולם.

חג פורים: האם עמלק שולט בנו?

פרשת צו - פורים תשע"ו

גיליון מס' 261 מאת שמואל בן חמו

לקבלת  מאמרים חדשים יש לשלוח

EMAIL  ל- parashathamikdash@gmail.com                                   

האם עמלק שולט בנו?

פורים מסמל את המלחמה בעמלק והשמדתו. כתוצאה מהשמדת עמלק עם ישראל חזר לארץ ישראל ובנה את בית המקדש השני. במגילת אסתר אנחנו רואים את השפעת עמלק בשני מישורים: הרוחני והפיזי.

ראה מאמר מורחב על הקשר המוצפן בין המגילה ובין בית המקדש השני:

    http://otzma1.blogspot.co.il/2007/03/blog-post.html  

מטרת המשתה של אחשורוש היתה לציין את ביטול מועד הגאולה ח"ו לאחר שכבר עברו שבעים שנה כדברי הנביאים.

עם ישראל קיבל את הדין ונכנע לאחשורוש כאשר הם השתתפו במשתה.

זאת התנהגות דומה לאלה שטוענים היום, שלא ניתן לבנות את בית המקדש בגלל פחד מהמוסלמים שיהפכו את העולם או שחייבים לוותר על חלקים מארץ ישראל למען שלום.

 לפי דברי ה"שם משמואל" חשיבה כזאת באה מקליפת עמלק. המהות של עמלק היא לקרר את ישראל מן הגאולה ולהרחיק אותו מהקב"ה. כך עמלק עשה כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, כך היה בתקופת מרדכי ואסתר. זה מתחיל ברפיון רוחני וחלישות דעת ביחס לתכלית הגאולה שהיא בנין בית המקדש. בהמשך עמלק מתגלה גם ברמה הפיזית בניסיון להשמיד את ישראל בפועל. כאשר עמלק מצליח להשליט על ישראל את דעותיו אז הוא עובר לשלב הביצוע של פגיעה פיזית בנפשות ישראל.

כמוש כתוב: " וכמו ששלטה עליהם קליפת עמלק הרוחנית לעומתה התעורר עמלק הגשמי ובא והלחם. וכך היה בימי אחשורוש, בשביל שנהגו מסעודתו שעשה, משום דאמר ודאי תו לא מיפרקי, וזה רפיון ידים וקרירות מן היעוד המקווה לכונן הר בית ה' בראש הרים, על כל התעורר עמלק הרוחני והגשמי." (שם משמואל, פורים שנת תרע"א דפים קסה-ו).

מרדכי לקח על עצמו את התפקיד של המעורר הלאומי. הוא עורר את ישראל על ידי התגרות מסוכנת בהמן. מתוך הסתכלות שטחית זה נראה מעשה בלתי אחראי שהיה עלול לסכן את כל ישראל.

למעשה זה היה בדיוק ההיפך. בזכות מרדכי עם ישראל התעורר ודחה את קליפת עמלק, האמין בגאולה ולבסוף חזרו לארץ ישראל ובנו את בית שני.

ה"שם משמואל" מדייק שמתוך שמות אבותיו המוזכרים במגילה ניתן לראות את דרכי הפעולה של מרדכי.  כמו שכתוב: אִישׁ יְהוּדִי, הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי, בֶּן יָאִיר בֶּן-שִׁמְעִי בֶּן-קִישׁ (אסתר ב,ה).

התלמוד בבלי מפרש כל שם ושם בפני עצמו. נתמקד ביחוס לאביו, יאיר.

כמו שכתוב: "בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו" (מסכת מגילה דף יב ע/ב).

היעוד המרכזי של מרדכי הוא להאיר את דרך הגאולה לעם ישראל.

מרדכי מסכן את עצמו כאשר הוא לא השתחווה להמן. כל פרובוקציה מקובלת ורצויה כאשר המטרה להאיר לישראל את הדרך לביטול קליפת עמלק.

פרשת השבוע: פרשת ויקרא הקרבן הוא טבע שני

פרשת ויקרא זכור תשע"ו

גיליון מס' 260 מאת שמואל בן חמו

לקבלת  מאמרים חדשים יש לשלוח

EMAIL  ל- parashathamikdash@gmail.com                                

הקרבן הוא טבע שני

מתחילים חומש חדש שהוא כולו מוקדש להקרבת קרבנות לה'.  הקרבן הראשון שמובא בספר ויקרא הוא קרבן נדבה. כמו שכתוב: אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.(ויקרא א,ב ורש"י שם).

נראה לומר שיש חשיבות רבה שהקרבן יבוא מרצון האדם ללא חיוב כלשהו כדי להודות לה' ולהתקרב אליו.

בכל יהודי טמון הרצון הזה להביא קרבנות נדבה להקב"ה. כאשר התורה משתמשת במילה "אדם" ולא ב"איש", היא רומזת לנו לאדם הראשון.

כך רש"י מפרש את המילה "אדם" כאשר בנוסף לכך לומדים מאדם הראשון שאין להביא קרבן מן הגזל.

כמו שכתוב:" למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל:" (רש"י ויקרא א,ב).

נראה לומר שרש"י בחר דווקא באדם הראשון כדי לתרץ את השימוש במילה "אדם" כדי להדגיש שהקרבת הקרבנות הינו מושרש בטבע האדם מימי בראשית. באותו יום שהאדם נברא, אדם הראשון הקריב פר בהר הבית. ניתן לומר שמסיבה זאת התורה פותחת את חומש ויקרא עם קרבנות נדבה ולא של חובה. (ראה תלמוד בבלי חולין דף ס/א).

גם המדרש תנחומא מקשר את המילה "אדם" לאדם הראשון כאשר הוא מדגיש את עניין הקרבת קרבן חטאת לאחר שהוא עבר את דבר ה'.

כמו שכתוב: "אדם כי יקריב מכם קרבן. למה אמר אדם ולא אמר איש. ירצה לומר, כי יחטא האדם, כמו אדם הראשון שהתחיל לחטוא, יקריב קרבן." (מדרש תנחומא סימן ז).

המלבי"ם מוסיף ומקשר את עניין הקרבנות לקין והבל שאף הם הביאו קרבנות לה'. הוא לומד מקין והבל על מהות הקרבן.

חשוב שהרצון להקרבת קרבן לה' יבוא מתוך לב האדם ללא התעוררות חיצונית. הבל הביא קרבן מנחה כדי להתקרב להקב"ה ולדבוק בו. לעומת זאת קין הביא את קרבנו מתוך קנאה לאחיו וכדי לחקות את מעשיו.

פרשת השבוע-פרשת פקודי -המקדש מביא התחדשות לעולם

פרשת פקודי תשע"ו

גיליון מס' 259 מאת שמואל בן חמו

לקבלת  מאמרים חדשים יש לשלוח

EMAIL  ל- parashathamikdash@gmail.com 

המקדש מביא התחדשות לעולם

בסוף ספר שמות מגיעים לסיום בניית המשכן. התורה מתארת איך בני ישראל שמחו ומתוך התלהבות גדולה תרמו לעשיית המשכן.

בני ישראל הזדרזו לתרום זהב, כסף, בדים וכל מה שנדרש. לאחר יומיים משה רבנו מצווה אותם להפסיק להביא דברים נוספים למשכן. כמו שכתוב:

וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא וְהַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה--לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ; וְהוֹתֵר (שמות לו,ו-ז)

השמחה והכיסופים של עם ישראל לקראת בנין בית להקב"ה הינו מראה מרנין.

השמחה הזאת הפכה לעצב כאשר בסיום עשיית המשכן השכינה לא שרתה ואף אחד לא הצליח להעמיד את המשכן. אפילו בצלאל ואהליאב לא ידעו איך להעמיד את המשכן במקומו. (ראה מדרש תנחומא פקודי סימן יא).

הקב"ה שמר את הכבוד של הקמת המשכן למשה רבנו. כאשר כל עם ישראל התעסק בעבודות המשכן בראשות בצלאל ואהליאב, משה רבנו עמד בצד ללא תפקיד מוגדר. כמנהיג אמיתי של ישראל הוא הצטער מאוד על כך.

כתוצאה מזה הקב"ה דאג שאף אחד מלבד משה רבנו יוכל להקים את המשכן.

כמו שמובא במדרש: " והיה משה מיצר על דבר זה, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך, כדי שידעו כל ישראל, שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם, ואיני כותב לו הקמה, אלא על ידך שנאמר: ויקם משה את המשכן." (מדרש תנחומא פקודי סימן יא).

משה רבנו הוא המודל לחיקוי עבור מנהיגי ישראל לדורותיהם. לכן הוא מצטער שלא היה שותף מרכזי במלאכת המשכן.

לעומת זאת התורה מגנה את התנהגות הנשיאים שהתעצלו ולא השתתפו בהתחלת בנין המשכן אלא בסופו. התורה רואה בחומרה רבה את התנהגותם לכן היא פגעה באיות שמם והורידה את האות "י".

כמו שכתוב: "אמר הקדוש ברוך הוא: בני שטרחו ונזדרזו במשכן, יכתב שבחן במשכן, בתורה. לפיכך כתיב:והַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם. והנשיאים שנתעצלו, חסר אות אחת משמותם. שכן כתיב: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ--אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם (שמות לה,כז), חסר יו"ד אחת". (מדרש תנחומא פקודי סימן יא).

מכאן אנחנו רואים שתי התנהגויות שונות כלפי בנין בית ה'. אחת של הנשיאים שלא היו הראשונים להוביל את בנין המשכן והם נענשו על כך.

השנייה של משה רבנו שהצטער מעומק ליבו שלא היה שותף באופן מעשי בבנין המשכן. הקב"ה נתן לו פרס על כך בהקמת המשכן.

נראה לומר שהתהליך של בנין המשכן הוא האידאלי ורומז לתהליך עתידי לקראת בנין בית המקדש השלישי.

פרשת השבוע: פרשת כי-תשא המשכן הוא הדבק

פרשת כי תישא תשע"ו

גיליון מס' 257 מאת שמואל בן חמו

לקבלת  מאמרים חדשים יש לשלוח

EMAIL  ל- parashathamikdash@gmail.com  

                                   

המשכן הוא הדבק

תהליך בנית המשכן הינו דבר פלא היוצא מגדר הרגיל. איך יתכן שעבדים שיצאו מעבדות ארוכה מסוגלים לבנות כלים מפוארים לכבוד הקב"ה?

מאיפה הם רכשו את הידע והמיומנויות כדי לבנות את כלי המשכן?

רבנו בחיי מחדד עוד יותר את השאלות האלה ומוסיף: נניח שהיו מספר אנשים שידעו את האומניות הדרושות לעשיית המשכן, זה לא דבר טבעי שכולן יתרכזו באדם אחד כמו בצלאל.

הרי בצלאל שלט בעבודת הזהב, הנחושת, הכסף, העץ, אבני החן, הרקמה, האריגה ועוד....

רבנו בחיי מסיק מתוך דברי התלמוד שלבצלאל היו כוחות אל-טבעיים שהוא קיבל מהקב"ה.

כמו שכתוב: רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.  ג וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹקים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה (שמות לא,ב-ג).

הוא ידע לצרף את האותיות שמהן נברא העולם. (ראה ילקוט שמעוני פרשת כי-תשא רמז שפט). 

ננסה להעמיק ולהבין במה התבטא ה"רוח אלוקים" ששכן בבצלאל. נביא את פירוש ה"בית גנזי" על הפרשה. ראשית נקדים את משמעות בנין המשכן או בית המקדש בעולם הזה.

המשכן הוא הביטוי וההשתקפות של העולמות העליונים. כמו שכתוב במדרש תנחומא שהקב"ה השוכן בעליונים רצה בית דומה בתחתונים.

כמו שכתוב:  "אמר רבי אמי נתאוה הקב"ה כשם שיש לו דירה למעלה שיהא לו כך דירה למטה" (מדרש תנחומא בחוקותי פרק ג).

גם האדם נברא על פי צלם אלוקים והעתק של העולמות העליונים כמו שכתוב: וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ  (בראשית א,כו).

עכשיו ניתן להבין למה בצלאל היה צריך להבין בתהליך בריאת העולם ולהיעזר ברוח הקודש לבנין המשכן.